מי הם האנשים שבאים לעבוד בקבורה ובטהרה בחברה קדישא? ולמה הם עושים את זה?

הכל עובר בגנים גם עבודה בקבורה

במהלך עבודתי פגשתי מאות אנשים שעוסקים בקבורה. הם כמעט תמיד היו אנשים דתיים או חרדים. עיסוק בקבורה יהודית נחשב לטקס יהודי דתי, למרות שחלקים ניכרים ממנו הם טכניים לחלוטין.
אתם בטח חושבים שהם חייבים להיות אנשים חזקים מאוד וחסינים נפשית ובכן זה נכון, אבל רבים מהם משמרים גם תכונה של רגישות גבוהה לצערן של המשפחות.
במציאות של ימינו לפעמים המפגש עם המשפחות מכיל בתוכו קונפליקטים שלא קשורים לעצם העניין, כמו המעורבות של כסף, כמו הצורך לעבוד לפי נהלים וסדרים ואפילו המפגש בין נותן שירות דתי/חרדי למקבל שירות חילוני.

הכל עובר בגנים גם עבודה בקבורה

חלק ניכר מהעוסקים בקבורה, קיבלו את  העיסוק הזה בירושה במשפחה. בקהילות היהודיות בעולם היו משפחות שלמות שעסקו בקבורה וה"סודות" נשארו במשפחה. בכל קורס שפתחתי, בשלב ההיכרות תמיד פגשתי עובדים ועובדות שסיפרו, שאבא ולפעמים גם אמא עסקו במקצוע והוא עבר בירושה אחורה מדורי דורות.

בעבר, החברות ב"חברה קדישא" נחשבה לכבוד גדול ואנשי ה"חברה" היו חלק ממנהיגי הקהילה. חברות הקדישא בקהילות הקפידו גם לתמוך כלכלית בקהילה ובנזקקים (יש מקומות שהמנהג השתמר בהם עד היום). פעילות החסד הוקדשה לעילוי נשמת הנפטרים אבל לדעתי, הצורך לפתח מפעל חסד לצד העיסוק בטיפול בנפטרים, היה צורך פסיכולוגי של האנשים ש"לוקחים" לנו את היקרים, כלומר לפרק את ההקשר של המפגש על  רקע של אסון.

גם כיום אפשר לראות נטייה בקרב מי שעוסק בקבורה לעסוק בפעילות חסד נוספת, רבים מעובדי הקבורה יהיו מתנדבים במד"א, זק"א, עמותות חסד ו/או עוסקים בפעילות של תרומה לפרטים ולקהילה באופן עצמאי.

אז נכון שכיום עם העלייה לארץ נשברה השרשרת ובנים ובנות לא בהכרח ימשיכו את העיסוק המסורתי של ההורים, בכל זאת אם תפגשו עובד חברה קדישא, יש סיכוי גדול מאוד שיש לו סבא/סבתא , או הורה או אח שעסקו או עוסקים בקבורה.

עבודת קודש – חסד של אמת

 לא מעט מהאנשים הגיעו לעסוק במקצוע מיוזמתם מתחושת של שליחות, או אחרי שנפגשו באירוע של אובדן אישי.

הטיפול בנפטרים מכונה ביהדות "חסד של אמת" או אם נתקלתם בראשי התיבות שמצורפות פעמים רבות לשם של החברה קדישא גחש"א – "גמילות חסד של אמת". למה של אמת? מכיוון שהנפטר לא יוכל לעולם להשיב למי שטיפל בו כגמולו ולכן זו הדרגה הכי גבוהה של חסד.
הביטוי נלקח מיעקב שביקש מבנו יוסף  שלאחר מותו יעלה את עצמותיו לארץ-ישראל, כדי שייקבר שם עם יצחק ואברהם אבותיו. "אם נא מצאתי חן בעיניך…ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים" (בראשית מז', כט').

אתם בטח מצקצקים ואומרים… אבל היום זה מקצוע, אנשים מתפרנסים ממנו, יש אפילו אגדות אורבניות שמספרות שאפילו מתעשרים ממנו (ותאמינו לי שהן רק אגדות, העובד הממוצע העוסק בטהרת הנפטר מרוויח פחות מהשכר הממוצע במשק) ובכל זאת מי מאיתנו מוכן לעבוד בעבודה כזו? מי מוכן להכנס יום יום לחדר טהרה ולטפל בנפטרים במצבים שונים (אמנע מלפרט…), כולל למרבה הצער לפעמים ילדים ותינוקות?

לא תאמינו אבל באחת מחברות הקדישא בירושלים עובד, נווט לשעבר בחייל האויר, שחזר בתשובה והחליט לעבוד בעבודה שהיא "חסד של אמת". בחברה קדישא בתל-אביב עובדת מטהרת שהיא במקצועה מורה לנגינה על כלי נשיפה.

נקלעו למקצוע הקבורה במקרה

במקרים ספורים הגיעו לעסוק בקבורה גם אנשים שפשוט חיפשו עבודה וזו היתה האפשרות שנקרתה על דרכם. למה כל-כך מעטים כאלה? ראשית מכיוון שברוב המקרים וכאמור בניגוד לאגדות האורבניות עובדי הקבורה ובעיקר האנשים שאתם פוגשים מרוויחים שכר נמוך.
שנית, מדובר בעבודה שדורשת חוסן נפשי וקשה להתמיד בה לאורך זמן ומכיוון שכך,  קשה מאוד להתמיד בה, ללא תחושת שליחות המבוססת על אמונה.

סיפור ששמעתי מעובד שהגיע במקרה לעיסוק הזה. מספר שביום הראשון שנכנס לחדר טהרה וראה מה שראה, ברח הביתה ולא חזר. אחרי שבועיים, הבין שמדובר בשליחות, הוא חזר ונחשף לאט לאט ובהדרגה. רק לדבר אחד התקשה להסתגל, לטיפול בילדים ותינוקות.
יום אחד טיפל בילד צעיר שנפטר. באותו היום חזר הביתה ואשתו ביקשה ממנו לעזור לרחוץ את אחד הילדים שלהם. תוך כדי הרחצה הוא חווה "פלשבקים" מהחוויה שחווה בבוקר בעבודה. הוא לא היה מסוגל לשתף את אשתו ברגשות שלו וברוב תסכולו פשוט ברח החוצה מהבית, בלי להסביר.

רבים מעובדי הקבורה מדווחים שהם נמנעים מלשתף בני משפחה וחברים במראות ובתחושות, הם משאירים אותם בעבודה וחולקים אותם רק עם חבריהם לעבודה. כשהם נשאלים על כך , הם טוענים שזה נובע מהצורך להגן על הקרובים להם.

האנשים השקופים בבית העלמין

אז אם יצא לכם לפגוש את האנשים "השקופים" האלה, תזכרו שהם אלה שעושים יום יום את מה שרובנו לא מסוגלים אפילו להעלות בדעתנו. מעבר לטיפול בנפטרים הם גם פוגשים מידי יום משפחות אבלות ורובם מעידים שהמפגש עם צער המשפחות לא פחות קשה מהטיפול בנפטרים.

תזרקו להם מילה תודה, זה נותן כח להמשיך.